בוטסואנה: דלתת האוקוונגו והפיל שבחדר

המסלול שלנו מחוץ לדרום אפריקה התחיל, כאמור, עם נמיביה, אבל אליה נגיע מאוחר יותר. עם כל יופייה ומרחביה, היא לא נצרבה בזיכרוני כמו החוויה המכוננת שעברנו בבוסטאונה. אין כמו מפגש עם סכנת חיים כדי להשאיר חותם אצל התרמילאי התמים.

לבוטסואנה הגענו מנמיביה בג’יפ שלנו. עצרנו במאון (Maun), אחת הערים הגדולות במדינה, שממנה נהוג לצאת לסיורים בדלתת האוקוונגו. בוטסואנה ידועה במרחביה הצחיחים ובמדבר קלהארי הענק שמשתרע בה, אבל גולת הכותרת של כל טיול ראוי לשמו במדינה הזאת היא ביקור בדלתה של נהר האוקוונגו (Okavango), שעובר בין אנגולה, נמיביה ובוטסואנה. הדלתה מורכבת מאלפי איים וערוצי מים ושפע של בעלי חיים וצמחייה. הנוף שם מרהיב,דלתת האוקוונגו בוטסואנה אבל הפואנטה היא חיות הבר שמסתובבות בשטח בחופשיות, בלי גדרות וגבולות, בלי כבישים שחוצים את האזור, בלי ישובים ובלי סירות עם מנוע מטרטר. זה, כנראה, הספארי הכי פראי וטבעי שתמצאו באפריקה: מעין גן עדן קדמוני, שעלול, בנסיבות מסוימות, להפוך גם לסוג של גיהינום, אבל לזה תכף נגיע.

במאון רכשנו חבילת קמפינג של ארבעה ימים באי המרכזי של הדלתה: Chief’s Island. השארנו את הג’יפ בעיר ועלינו על מטוס קל  שהנחית אותנו באי. אסי ואני כבר לא היינו בגפנו אז. הצטרפו אלינו זוג אמריקאים שאספנו במאון, וגם קים, חברתו דאז של אסי ואשתו לעתיד, שנחתה במאון מארה”ב. עוד פרטנרית למסע הייתה ברברה, גרמנייה שפגשנו בקייפטאון והפכה מאז לחלק מהחבורה שלנו וגם לחברה הפרטית שלי. שמחים וטובי לב יצאנו לדרך, מחכים בכיליון עיניים לראות לזברות ולאריות את הלבן בעיניים.

“אם אריה רודף אחריכם – עומדים ומנופפים בידיים, זה הסיכוי היחידי שלכם. אתה מגדילים את הנפח שלכם וזה יאיים על האריה. אם פיל רודף אחריכם, זה כבר סיפור אחר. שום נפנוף לא יגרום לו לחשוש מכם ולכן רוצו למקום מוגן”. כך הנחה אותנו המדריך המקומי, כשהגענו אל האי שבדלתה. “ומה עושים אם אין מקום מוגן בסביבה?” שאלתי. “שאלה טובה”, מיהר המדריך להשיב, ואנחנו שתקנו. טוב, כל השיחה רק מילאה אותנו בחדוות מטיילים. וודאי את הישראלים הגאים והאמיצים שבנו: אסי ואני. הנה עוד הזדמנות לכמה סיפורים עסיסיים בשביל החבר’ה.

התמקמנו על גדת אחת התעלות באי. המדריך המיומן שלנו קשר חבל סביב קבוצת עצים כדי לתחום את המחנה הארעי שלנו ואחרי ארוחת הערב שארגנו לעצמנו, הזדחלנו לאוהלינו לשנת לילה. להירדם הצלחנו בקלות, אבל בשלב מסוים מנוחתנו הופרעה. קולות תרועה רמה העירו את ברברה ואותי, בעודנו ספונים באוהל.  אי-אפשר היה לטעות: זה לא היה חלום ולא משאית זבל של העירייה. הבנו שיש בחוץ פיל מתלהב. כשהצצנו מהאוהל, זכינו להוכחה חיה: פיל סורר סירב להבין שהכביסה שתלינו על החבל התוחם את המחנה מסמנת שהכניסה לבעלי חיים אסורה. מהר מאוד הבנו, שהוא לא חומד לעצמו תחתונים וגופיות, אלא את הפירות שעל אחד מעצי הדקל שתוחמים את המחנה. הוא נגח שוב ושוב בעוצמה בעץ כדי להפיל את הפירות, ואנחנו פשוט שמרנו על דממת אלחוט. זכרנו את הנחיות המדריך: מפילים צריך לברוח למקום מקלט. הערכת מצב מהירה הובילה אותנו למסקנה שנכון לעכשיו, האוהל הוא מקום המקלט שלנו היחיד שלנו, ושם אנחנו צריכים להישאר.

גם לפילים יש גבולות באוכל, מסתבר. בשלב מסוים, הפיל שבע והלך לדרכו, ואנחנו חזרנו לישון. במהלך ביקורו של הפיל הסרתי אולי חצי פעימה, לא יותר. בסך הכול, אני מאמין גם בחבלים וגם בהיגיון של פילים. מצד שני, זה היה הרגע שבו האסימון נפל באמת. אנחנו אשכרה נמצאים בלבו של טבע פראי ובלתי-נגוע, מעורבבים על בעלי חיים אדירים מאיתנו בהרבה, שאין לנו שום שליטה ועדיפות עליהם, אמרתי לעצמי, ברגע של צניעות אנושית. הצניעות הזאת עוד תשוב אליי בהמשך, אבל למחרת בבוקר קצת שכחתי אותה, במפגש בלתי אמצעי נוסף שלנו עם חיות הבר המקומיות.

כשהאיר היום, יצאנו לסיור מקומי עם המדריכים שלנו. בשלב מסוים, הבחנו בשמונה לביאות ישובות על גבי תלולית אדמה לא רחוק מאתנו – במרחק של לא יותר מ-70 מטר. כן, ככה הן רבצו שם, כמו במפגש חברות בבית-קפה, אבל בלי הפוך חלש ובלי דיבורים. כאמור, צניעותי מליל אמש הספיקה לרדת לטימיון. אסי ואני דחקנו במדריך להתקרב לחבורה המלכותית שלנגד עינינו. יוצאי צה”ל שכמונו לא ייתנו לחוקי הטבע לבלבל אותם. המדריך זרם איתנו, והוביל אותנו קרוב יותר לשמינייה, כשענף גדול שמצא בקרקע משמש אותו ככלי נשק פוטנציאלי למקרה שהבנות הפרוותיות יתעצבנו עלינו. הענף הזה לא הרשים אותי מאוד,  אבל אם היו לי חששות, האדרנלין הנוסק שלי חיפה עליהן היטב.

ככל שהתקרבנו, שדה הראייה שלנו הלך והצטמצם. כבר לא הצלחנו לראות את הלביאות מעבר לעשב הגבוה שהקיף את התלולית, אבל בהחלט שמענו את נהמותיהן המתגברות. בשלב מסוים, הן החלו לרוץ הלאה מאיתנו. המדריך הסביר שככל הנראה, הן זיהו חיה ראויה לארוחה הקרובה שלהן. באותו רגע, לא התרגשתי מזה במיוחד. היום, כאדם טיפונת בוגר יותר ואב לילדים, אני חושב שהיה לנו מזל גדול. מאוד סביר שהן שקלו גם אותנו בתור ארוחת צהריים, אבל יצא שטרף אחר, אולי קל יותר, ומדי יודע, אולי גם טעים יותר, לכד את תשומת ליבן. במקום לברך “הגומל” ולפנות אחורה, המשכנו להתקרב. איך נפספס חיסול ממוקד בפעולה: לביאות שמכינות לעצמן ארוחה שזה עתה ניצודה?

איך שלא מסתכלים על זה, לביאות לא אוהבות אורחים לא קרואים בארוחות צהריים, וכל זה עלול היה להיגמר אחרת. למזלנו, הלביאות הספציפיות שפגשנו דגלו בזכויות אדם. כשעלינו על התלולית כדי לצפות בהן, השמינייה פשוט הסתלקה מהמקום, במקום להתנפל עלינו ולהפוך אותנו לקינוח של הארוחה. הבנו שזמננו תם ושהגיע הרגע לוותר. האדרנלין שב למסלולו הרגיל, אבל החוויה המשיכה לפעם בנו. הפעם זה היה “הדבר האמיתי”, מפגש אינטימי עם החיה הכי מפוארת בטבע. מה אפשר לרצות יותר מזה?

רק למחרת הסתבר שהשמיים הם הגבול. המפגש השלישי שלנו עם עולם הטבע של דלתת האוקוונגו שבר כמו כלום את שיאי הימים הקודמים. מי שנשבע על זה עד היום, הוא, ללא ספק, אסי, שהפך, בעל-כורחו, לגיבור הפרשה. באותו יום, החלטנו לצאת לשיט בסירות מאקורו באחת התעלות באי. אחד משני המדריכים שלנו נשאר במחנה לנוח, אבל זה לא ריפה את ידינו. אסי, בוגר פנימייה חקלאית, קיבוצניק ואיש נח”ל קרבי, הכריז שאין לו בעיה להשיט בעצמו מאקורו עם מקל, במקום המדריך החסר. יצא שברברה ואני חלקנו מאקורו עם המדריך שיצא למסע, בעוד שאסי, קים וכל היתר הצטופפו במאקורו נוסף, בלי מדריך, אבל עם הביטחון העצמי של אסי. בסך הכול, העתיד נראה וורוד.

בהתחלה, האופטימיות שלנו הצדיקה את עצמה. שטנו בנחת על פני התעלה: אנחנו במאקורו שלנו וחבורת אסי במאקורו השני. אסי ניווט יפה מאוד את הסירה עם המקל שלרשותו. אבל כמו בחיים בכלל, גם בשיט מאקורו בלב ספארי פראי, הבלתי-מתוכנן הוא אויב ידוע. כשפיל זועם התחיל לשעוט לכיווננו, ממרחק של כמה עשרות מטרים מהתעלה, המציאות השתנתה בבת אחת. צריך להבין: היה מדובר בתעלה לא עמוקה ברוחב של 3 מטרים בערך. זה לא משהו שירתיע פיל, גם אם הוא לא שחיין אולימפי. המאקורו שאני ישבתי בו היה רחוק יחסית מהפיל, שכנראה כעס על זה שפלשנו לטריטוריה שלו. באמצעות דחיפות ספורות הצליח המדריך שלנו להוביל אותנו אל מחוץ לטווח השעיטה של הפיל. אסי, לעומת זאת, שהיה קרוב יותר אל בעל החדק העצבני הזה, נלחץ והתחיל להסתובב עם המאקורו במקום להזניק אותה לכיוון אחר.

גם זו תקרית שהייתה יכולה להיגמר בבכי. בדיעבד אסי התוודה שהוא כבר “ראה את הסוף”. אני, לעומתו, שמרתי על אופטימיות זהירה גם ברגעים העגומים ביותר. כמו שהאמנתי לאורך כל הדרך, גם לפילים יש היגיון, ואולי גם הם, כמונו, נחשפים ליותר מדי סרטים הוליבודיים. בדקה ה-99, ממש על שפת התעלה, הפיל שלנו נעצר במין ברקס פתאומי וסידר לנו הפי אנד מרגש. אסי התעשת והתקדם הלאה, וכולנו הגענו לחוף מבטחים. מוסר השכל: החיים זה לא דבר מובן מאליו. לפחות לא בדלתת האוקוונגו.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*