ילדים קטנים הם גיבורים גדולים

יום אחד, כשהייתי בכיתה י’, השווצתי מול חבריי: “בוא נתערב שאני  נוסע לאילת באופניים”. החבר’ה התלהבו: “בוא נראה אותך”. זהו. לא יכולתי לסגת. לתומי, סיפרתי להוריי על ההרפתקה החביבה שרקמתי במוחי. אימא הכריעה: “בשום פנים ואופן לא”. כיוון שהייתי ילד טוב וצייתן, נאלצתי להמתין עד שהוריי ייסעו לחו”ל. כך, באצילותי, טיול לאילתמנעתי מאימי את צער הידיעה שבנה הצעיר בכל-זאת יצא לדרכו מהבית הנוח בראשל”צ לאילת הרחוקה, בעודו רכוב על אופניים, יחד עם שני חברים והרבה מצב-רוח טוב.

כעבור שלושה ימים ושלושה לילות הגענו לאילת, בריאים ושזופים. אבל אילת הפכה להיות משנית בעלילה הזאת. הרבה יותר ריגשה אותנו, למשל, הלינה שלנו על הדשא במושב פארן בערבה, בדרך אל היעד. אחד מילדי המושב הביא לנו משהו לאכול, באדיבות אמו, ואחר-כך נרדמנו תחת שמי הלילה הפתוחים.

הרגשנו כמו נוודים אמיתיים בלב מדבר: נועזים ומיוחדים. במבט לאחור, אני יודע לומר שהטיול הבתולי הזה לאילת הדביק אותי בחיידק הנדודים לעד. מאז, אני משתדל, ככל האפשר, להפר את שגרת חיי העירוניים וה”מסודרים” באמצעות מסעות ברחבי הארץ והעולם.

לא סתם אני משתמש במונח: “מסעות”. כבר באותו טיול  אופניים יומרני משהו בכיתה י’, הבנתי שהדרך עצמה, ולאו דווקא ההגעה ליעד והשהייה בו, היא ההרפתקה האמיתית. הדברים המעניינים באמת קורים תוך כדי תנועה, ובעיקר: כשלא מתכננים. לימים, תקופות הנדודים הממושכות יותר שלי בעולם – באפריקה ובדרום אמריקה – המחישו לי עד כמה הספונטניות והנכונות לסטות מהזרם יכולות “לשדרג” פי עשרות מונים את חוויית הטיול. אחרת, איך הייתי זוכה להיות ניצב  בסרט מצרי שצולם באלכסנדרייה? ואיך הייתי לומד שאסור להרגיז פיל ענק כששטים בסירת קנו זעירה?

אבל פילים ושאר תופעות טבע הם רק חלק מהעניין. בעיניי, הטיול לא שלם באמת אם לא מתוודעים דרכו לתרבות המקומית ולאנשים חדשים: גם מקומיים וגם תיירים אחרים שמבקרים במקום. אפשר לשהות חודשים ארוכים בארץ זרה בלי לחוש אותה באמת – אקזוטית ומסעירה ככל שתהיה – כל עוד בוחרים להישאר בתוך הג’יפ או להיצמד לתכנית מאורגנת שהותוותה מראש. גם הבחירה לטייל עם קבוצת אנשים מוכרים ולתת להכרעת “הרוב” לקבוע את המסלול עבורכם, עלולה לגרום לכם להחמיץ חוויות מרגשות.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*