חופשי זה לגמרי לבד: המסע חזרה צפונה

גלויה 1:

אחי, קבל תקציר של השבועיים האחרונים: לינה עם חזיר באותו חדר ועל אותה רצפה, השתתפות בטקס ברית מילה שבסיומו הסבא אוכל את העורלה, היכרות אינטימית ביותר עם מכת ארבה ואיטלקי ממזר שמצליח לשכנע אותי לשלם עליו טרק של שלושה ימים. אם רצית אי-פעם לנקום בי על הנחירות שלי כשישנתי אצלך בביקורים שלי בחופשות מבלגיה, נראה לי שהחזיר עשה את שלו. אם זה מספק אותך, אני רוצה אישור בכתב. אל תהיה חזיר. אורי

גלויה 2:

אחי, שוקל את בקשתך בכובד ראש, אבל לא בטוח שהחזיר מספיק בשביל לכפר על פשעי הילדות שלך. אולי אם תגיד לי שישנת איתו כמה לילות ברצף. בכלל, ארבה אני מבין וגם עורלה לאכול זה בסדר. אבל למה לישון עם חזירים? טוב, כשרות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלך. גם האיטלקי ישן עם החזיר או רק אתה, הגאון מראשון לציון? תפסיק לבייש את הפירמה. רן

שיהיה במזלמדגסקר

בסך הכול, טיילתי עם אורן במשך ארבעה שבועות. אחרי הביקור בשמורת באזה מאהאפלי ירדנו לקצה הדרומי של האי, שם נהנינו מכמה ימי “זולה” על אחד החופים המקומיים. בשלב הזה כבר היה ברור לנו שדרכינו עומדות להיפרד. אורן רצה לחזור הביתה, ואני עוד לא שבעתי ממדגסקר. לא היה לי פרטנר חלופי, אבל זה לא הדאיג אותי בכלל. נהפוך הוא. השתוקקתי לטייל לבד. רציתי לתת לעצמי הזדמנות לנוע חופשי ממגבלות ומתכניות משותפות, מוכן ומזומן לכל הרפתקה ספונטנית ולכל היכרות עם אנשים חדשים. כדאי לזכור, שבמסע ארוך מהסוג שאורן ואני עשינו,  לא תמיד פשוט להיות צמוד לפרטנר אחד, כל הזמן והרבה זמן.

מדגסקר היא לא ארץ שקל לטייל בה לבד – וודאי לא באותן שנים. לא הגיעו אליה גלי תיירות גדולים, וכאמור, תיירים ישראליים נוספים בקושי נראו אז באופק. לא פחדתי מבדידות או מקושי, אבל, מבחינתי, בהחלט היה משהו מאתגר במסע עצמאי כזה. אולי האתגר הזרים לעורקיי את האדרנלין הדרוש כדי להתגבר על חרדות כאלה ואחרות. גם עובדת היותי דובר צרפתית שיחקה תפקיד, כמובן, וסייעה להפיג את החששות.

בדרום האי עלה אורן על מטוס לטאנה, בעוד אני פצחתי במסע משלי חזרה לצפון. באדיבותם של כמה וכמה טקסי ברוס, חלפתי בשנית על פני שמורת באזה, הפעם מהכיוון ההפוך, ומשם המשכתי לשמורה נוספת: אחד הפארקים הלאומיים של מדגסקר, שנקרא “איסלו” (Isalo). באיסלו תכננתי לצאת לטראק של שישה ימים, ולמרות נחישותי המרשימה לפלס את דרכי במדגסקר בכוחות עצמי, העדפתי לצרף אליי שותף לטראק הזה. בכל-זאת, היה מדובר בצעידה של שישה ימים שלמים וחששתי לעשות את זה בגפי. חוץ מזה, רציתי לחסוך כסף ולחלוק את התשלום למדריך עם אדם נוסף, כמקובל. בהמשך השארתי את השיקול הזה מאחור, אבל אני מקדים את המאוחר.

בשלב הראשון, חיפשתי לעצמי מקום לינה זול בכפר הסמוך לשמורה. קיוויתי שבזמן שהותי שם, יגיע למקום תייר נוסף שיהיה מוכן להצטרף איתי לטראק. הקצבתי לעצמי יומיים של המתנה, לכל היותר. החלטתי, שאם לא יימצא לי שותף לסיור, אצא בעצמי: גלמוד אך גיבור. בינתיים, הפנו אותי לראש הכפר, שהשכיר חדרים לתיירים בביתו. שמחתי להיענות להצעה, בלי לדעת שלילה מעניין במיוחד לפניי.

רצה הגורל, וקצת לפני שהגעתי לכפר נולד לראש הכפר נכד – אירוע משמח לכל הדעות. רק שלא צפיתי את גודל החגיגה. כשהתקרבתי לבית הסב המאושר, מצאתי חצר הומה מאנשים ומריקודים. די מהר הבנתי שזה לא לכבודי, אלא לכבוד הרך הנולד . בתשישותי ובזרותי, נכנסתי לחדר שהוקצה לי, ודי מהר נרדמתי. החוגגים לא התרגשו מהמהלך הזה, והמשיכו לרקוד אל תוך השעות הקטנות של הלילה, בליווי מוזיקה קצבית שבקעה מטייפ. בערך בארבע לפנות בוקר, התעוררתי – אולי מתוך תחושה נבואית לא מודעת.

הסתבר שהקצתי בדיוק ברגע השיא: מילת התינוק. כן, גם במדגסקר עושים את זה ליילודים ממין זכר, רק בלי אולם, בלי רב ובלי תיבה לצ’קים. מנגד, להם יש מנהג קולינרי שטרם אומץ במקומותינו: אכילת העורלה הטרייה בידי הסב. כמו כל אנתרופולוג ראוי לשמו, זה מה שגיליתי באמצעות התצפית המשתתפת שלי באותו לילה, מבעד לחלון החדר. בעוד המוזיקה נדמה והקהל השתתק, נטל הסב לידיו את העורלה שזה עתה נחתכה, עטף אותה בפיסת בננה והכניס אותה לפיו. ככל הזכור לי, הוא אפילו לעס את המעדן לפני שבלע אותו.

לצערי, לא טרחתי לחקור מה פשר המנהג המדובר. גם לא ביררתי אם עורלה זה טעים או לא. אני נוטה להניח, עם זאת, שאכילת עורלה מסמלת דבר-מה במדגסקר, או באזורים מסוימים בה, ולכל הפחות, טומנת בחובה שפע ומזל. עובדה: אני הרגשתי בר-מזל על כך שנחשפתי, בזכות השתהותי בכפר, למנהג מקומי מעניין.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

בתום יומיים לשהותי בכפר ולטקס המילה המרתק שהזדמן על דרכי, הגיע אליי בריצה פקח משמורת איסלו, שידע שאני מחפש שותף לטראק. בהתרגשות הוא דיווח לי שהגיע לשמורה תייר איטלקי שמעוניין להצטרף אליי. שמחתי. ארזתי במהירות את מטלטליי ויצאתי לשמורה עם הפקח כדי לפגוש במשרדו את האיטלקי המבטיח.

מיקלה, זה היה שמו של הבחור, הסתבר אכן כאיטלקי ואפילו כאדם לבבי במיוחד. הוא גם היה נלהב מאוד מרעיון הטראק המשותף איתי. לכאורה, לא יכולתי לבקש יותר מזה, אבל אז הסתבר שלשותף הפוטנציאלי יש תנאי מעניין: הוא ייצא איתי, רק אם אשלם עבור שנינו את כל הוצאות המסע. גם כשהסברתי לו שהתעכבתי יומיים שלמים בדיוק בשביל לחלוק את העלויות עם אדם נוסף, הוא סירב להתרגש. במקום זה הוא פרש לפניי אידיאולוגיה סדורה ומנומקת. אם לא אשלם עבורו, איך יוכל להמשיך במסעו חינם אין כסף? שאל בחיוך, והסביר לי שאצלו, זה עיקרון לחיים: לטייל בעולם על חשבון טוב ליבם של אחרים. אפילו באפריקה, שבה אין כמעט אין סיכוי לתייר לעלות על רכב בלי לשלם על הנסיעה, הוא הצליח, לדבריו, לשכנע נהגים שהוא תפרן מספיק ונחמד מספיק כדי להצטרף אליהם בחינם.

מנגנוני השכנוע של מיקלה אכן התגלו כמיומנים למדי, והדוגמאות שבאמתחתו  היו שובות לב. למשל, הוא סיפר לי איך חצה את אירופה בטרמפים מאיטליה ועד לנקודה הצפונית ביותר בנורבגיה: חצי האי נורדקאפ. בזכות הטרמפים והאנשים שלן בבתיהם ללא תשלום, הוא הצליח לעשות את המסלול הזה כמעט בלי להוציא פרוטה. אפילו בנורד קאמפ עצמו, הוא פטר את עצמו מלשלם על כרטיס עבור תצפית ממצוק על המראה המפורסם שבשבילו תיירים מגיעים לאתר: שמש יוני שנוגעת במים בשעת חצות ואז עולה חזרה. אחרי מסע של חודשיים בטרמפים העדיף מיקלה לצפות בפלא הזה מהצד, מחוץ למתחם התיירותי, כדי לא לשלם את המחיר המופקע שגובים מתיירים על התצפית.

אחרי הסיפור על נורדקאפ נשברתי. “יאללה, בוא”, אמרתי לבן שיחי. איך יכולתי להפנות גב לטפילות מקסימה ועקבית כל-כך? חוץ מזה, מסיפוריו הקולחים של מיקלה הבנתי שמשעמם לא יהיה לי, כל עוד אני בחברתו. המטרה היא ליהנות, לא?  כך יצאנו, אני על חשבוני, וגם הוא על חשבוני, לפארק איסלו.

מאיסלו אני זוכר בעיקר נופים יפים, בריכות מים טבעיות צלולות, ועוד מרכיב אחד פחות צפוי: מכת הארבה שפקדה אותנו שם ביום האחרון לטראק. עבור רובכם, אני מניח, מכת ארבה היא סוגיה מופשטת שמוזכרת בהגדה לפסח, אבל אני ממש שרדתי אחת כזאת. בהעדר גישה למהדורות החדשות המקומיות, לא הייתה לנו שום הכנה מראש למראה שנגלה לנגד עינינו: ענן כהה ומוזר שנמתח על כל האופק ועושה אלינו את דרכו במהירות מבהילה. תוך זמן קצר, מצאתי את עצמי מוקף במיליוני חגבים בערך – ויסלחו לי המדענים שביניכם, אם המספר היה מעט נמוך יותר – שמאיימים להיתקע בי. בפועל, גיליתי, חגבים לא נתקעים באנשים. הם פשוט עפים מסביבם, עד שנמאס להם. זה לא נעים, אבל גם לא נורא. עבור המקומיים, תקריות מהסוג הזה, אפילו טומנות בחובן פינוק מרגש.

כפי שמיקלה ואני גילינו, חגבים נחשבים למעדן מקומי. התושבים אוספים אותם מתוך שלוליות ובריכות לתוכם נחתו, בהמוניהם, כורתים את ראשם וכנפיהם ואז, אחרי טיגון קל, פשוט אוכלים אותם בתאווה לא מוסתרת. הייתי שמח לדווח שהיה לי האומץ לטעום חגב, אבל זה לא קרה. לא הצלחתי להתגבר על הרתיעה, וחוץ מזה כבר רשמתי על שמי, כזכור, פטנט אחר בתחום התזונה: שתיית בנזין לבישול. בניגוד אליי, מיקלה דווקא כן הצטרף לארוחת הארבה שחזינו בהכנתה. נאמן לדרכו, הוא לא סירב לארוחת חינם.

שנת חזירים

טיילתי לבדי במדגסקר במשך חודש, מהדרום חזרה לטאנה. מדי פעם הצטרפו אליי לטראק כזה או אחר תיירים אחרים, כמו מיקלה, אבל היו גם סיורים ונסיעות שעשיתי בחברת עצמי. כמובן, גם בנסיבות כאלה, כמעט אף פעם לא הייתי לבד באמת. אנשי הכפרים בהם שהיתי ומקומיים נוספים היו חלק בלתי-נפרד ממסעותיי. לפעמים, אפילו נוצרה זיקה הדוקה  ביני לבין חיות המשק המקומיות.

זה מה שקרה, למשל, כשיצאתי לטראק באחת השמורות עליה המליצו הפקחים בפארק איסלו. בדרך אל השמורה עצרתי ללון בכפר מקומי. גם הפעם, מצאתי לינה בביתו של ראש הכפר, אלא שהתנאים שחיכו לי היו קצת פחות נוחים ממה שהייתי מורגל בו. לא שהפריע לי שה”מיטה” שהוקצתה לי הייתה, בעצם, מזרון על הרצפה בקומת הקרקע של הבית, אבל כשצירפו אליי לחלקת האלוהים הקטנה הזאת את החזיר המשפחתי, כבר פחות התלהבתי.

נשמע מצחיק? אני, אישית, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשראיתי את החזיר מובל אחר כבוד לתוך הבית ע”י בני המשפחה, ממש לפני שטיפסו לקומת הגלריה לנום את שנתם. אדגיש: מדובר היה בחזיר ענק בממדיו, שהושכב לישון על מזרון משלו במרחק סנטימטרים ספורים מהמזרון שלי. נראה לי שגם אלה מביניכם שאינם שומרי כשרות, היו מתקשים לעכל שהות צמודה במשך לילה שלם לחזיר בעל-גוף. אני, לפחות, התקשיתי לעצום עין באותו לילה. מצד שני, לא רק הפאניקה והפשפשים שעקצו אותי, כבונוס, הדירו שינה מעיניי, אלא גם רעשי הרקע מסביבי. חזירים, הסתבר לי, משמיעים שלל קולות בזמן השינה ומסתובבים מצד לצד לא פחות מבני אדם.

עד היום אני לא יודע מה יותר מעצבן: נחירות של חזיר או של בני זוג, אבל לפחות הסיכוי שבני זוגכם יפיצו פשפשים, נמוך יותר. בכל-זאת, ייאמר לזכות החזיר הנדון שהוא לא חתר למגע. בבוקר למחרת, קמתי שלם ואפילו משועשע מחוויות הלילה. לימים, קראתי שבמקומות מסוימים ברחבי תבל, נהוג להכניס את חיות המשק לתוך הבית לצורך חימום. אני לא יודע אם זו הייתה הסיבה שבגללה מארחיי צירפו אליי חזיר בלילה, אבל אירוע מעניין אחר שנרשם במהלך ביקורי בכפר, היה קשור בוודאות לנושא החימום. זה קרה במהלך הערב שקדם ללילה הלבן שלי.

כמו בבקתות אחרות באותו כפר, שהיה כנראה עני במיוחד, הגג של הבית היה עשוי קש ולא היו בו ארובה או פתח אוורור משמעותי אחר. זה לא הפריע לבני המשפחה להבעיר מדורה בתוך הבית פנימה כדי להתחמם. הם פשוט סמכו על כך שהעשן ייצא דרך המרווחים הקטנים בגג הקש הצפוף. יש בזה היגיון מסוים, אבל אני לא התמודדתי באופן אופטימלי עם מנגנון האוורור הבסיסי הזה. בעודי ישוב בחברת בני המשפחה, לצד האש הבוערת, נתקפתי סדרת שיעולים והשתנקויות מהגיהינום, שנמשכה לפחות שעתיים, עד שהמדורה כובתה. מארחיי לא יכלו לסייע לי, אבל הם היו משועשעים מאוד מהסיטואציה. מצד שני, לו הם היו יודעים כמה החריד אותי החזיר שלהם, אני בטוח שהם היו חוגגים על חשבוני הרבה יותר.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*