מוזמביק: הטוב, הרע והלא נורא

גלויה 1:

היי, אימא-אבא. ד”ש ממוזמביק. ממש מגניב כאן ומלא בלגן. ברברה, החברה שלי, נסעה כבר כדי להמשיך את הטיול שלה בטנזניה ובקניה. אחרי זה היא רוצה להגיע לביקור בארץ. זה יקרה עוד חודשיים-שלושה. אחרי שהיא פגשה אותי, היא הבינה שישראלים זה הדבר האמיתי. הקטע המצחיק הוא שליתר ביטחון, שלחנו אותה לטנזניה ביחד עם מבריח יהלומים. אבל אחד נחמד, שבכלל לא ידענו שהוא כזה. רק אחרי זה סיפרו לנו שהוא בדיוק השתחרר מהכלא אחרי שישב שם על הברחה. מי יודע? אולי ברברה הייתה בלדרית ללא ידיעתה. זהו. הכול טוב. גנבו לי את התרופות, אבל הסתדרתי. אחרי מוזמביק אני נוסע ליוהנסבורג למכור את הג’יפ ואז חזרה לארץ. שלכם, אורי

עד תחילת שנות ה-90, התחוללה במוזמביק, מושבה פורטוגזית לשעבר, מלחמת אזרחים קשה שגבתה את חייהם של מיליוני בני אדם במדינה. כשאנחנו הגענו אליה, בנסיעה מזימבבואה, מצאנו מדינה שמושל בה בעיקר תוהו ובוהו. זה היה שנים ספורות אחרי שהושג שם הסכם שלום פנימי, והמדינה הייתה עדיין הרוסה ופצועה. סמים, גניבות ושחיתות היו חלק בלתי-נפרד מהמנהג המקומי וגם אנחנו, כתיירים, לא יכולנו לפספס את זה.

שוטרים מקומיים דרשו מאיתנו רישיונות ומסמכים על כל צעד ושעל, ואם לא היו בידינו המסמכים הנכונים מבחינתם, מייד איימו עליהם בקנס ודרשו תשלום מיוחד כדי להסיר את האיום. פעם אחת בכל-זאת הצלחנו להערים על אנשי החוק המקומיים. זה היה כשנכנסנו למוזמביק בשנית, ממלאווי. במעבר הגבול אמרו לנו שאנחנו חייבים לשלם מס מיוחד כי הגענו ממלאווי. “אבל הגענו מישראל!” התעקשנו בגלגול עיניים מול אנשי משטרת הגבולות. בסופו של דבר, ולמרות שלא היה יכול להיות ספק שיצאנו זה הרגע ממלאווי, שכנענו אותם. בסך הכול, אמת דיברנו. ישראלים תמיד נושאים בלבם את מולדתם, גם כשהם נזרקים בחופי מלאווי.

למרות הכאוס של מוזמביק, מאוד נהנינו בה, וגם לא חווינו שם אלימות או תחושת סכנה מיוחדת. היא הייתה אז ארץ כמעט לא מתויירת בכלל, עם חופים קסומים, מבודדים יחסית שאפשר לצלול ולדוג בהם, ותושבים שהיו מאוד נחמדים, חרף השפטים שעשתה בהם מלחמת האזרחים. משיחות שלי עם ישראלים ששוהים דרך קבע במוזמביק בשנים האחרונות, הבנתי שהרבה השתנה מאז הביקור שלנו. עדיין מדובר במדינה פחות ממוסחרת ותיירותית בהשוואה למדינות רבות אחרות באפריקה, אבל בזכות כספים רבים שהוזרמו אליה, הרבה מתשתיותיה שוקמו, התחבורה בה השתפרה לאין ערוך ושירותי התיירות בה התפתחו בצורה משמעותית. היום אפשר למצוא בה מלונות ואפילו “צימרים” יוקרתיים, משרדי נסיעות, מדריכי טיולים ומסעדות. אם אז לא חששתי לנסוע למוזמביק, היום וודאי שלא הייתי נרתע מזה.

החבר’ה הטובים

כזכור, הביקור שלנו במוזמביק היה מפוצל. בפעם הראשונה, הגענו ברכב מזימבבווה לחלקה הדרומי של המדינה. החלק הזה של הביקור כלל בעיקר טיול לאורך החופים הדרומיים של מוזמביק ודיג עם אחיו של אסי, שקפץ אלינו מהארץ לביקור של שבועיים. זה היה החלק הפחות מעניין של הביקור, ולכן אני לא מתעכב עליו. אי-אפשר היה לעבור אז מדרום מוזמביק לצפונה של המדינה, בגלל הנהר הזמבזי שמפריד בין שני חלקי הארץ. אז עוד לא הוקם על הנהר גשר שניתן לחצות אותו, ודרכים סבירות אחרות שקישרו בין הצפון לדרום לא היו בנמצא. לכן הגענו בפעם השנייה למוזמביק, רק אחרי השהייה שלנו במלאווי. את הג’יפ השארנו במאנקי ביי ועלינו על רכבת שלקחה אותנו ל”אי מוזמביק” (Isla Mozambique). בחור ישראלי שפגשנו במלאווי– אחד הישראלים הבודדים שנתקלנו בהם במסענו ברחבי דרום היבשת – נשבע לנו בכל היקר לו, שמדובר במקום מרתק. לא התווכחנו ויצאנו לדרך, בהרכב גדול ועליז מתמיד.

האמריקאים והצרפתי שנסעו איתנו עד בוטסואנה, כבר נפרדו מאיתנו, אבל במאנקי פגשנו חבורה אחרת, שהצטרפה אל אסי, ברברה ואליי. על החבורה נמנו בחור ישראלי בשם מיכאל, בחור אמריקאי בשם פטריק, בחור דרום אפריקאי בשם גריידן ובחורה גרמנייה בשם אנאבל. הנסיעה ברכבת לאי לא הייתה פשוטה ונמשכה בערך ארבעה ימים, עם הרבה עצירות בדרך. באחת מאותן עצירות, נגנבה שקית התרופות של אסי ושלי. חבורת ילדים הקיפה אותנו כשעמדנו ליד תחנת אוטובוס. בעוד אני הלכתי לשירותים, אסי נשאר ליד התרמילים שלנו, מהורהר ומעורפל משהו. בדרכי חזרה, עוד הספקתי לראות כמה מהילדים מתכופפים לעבר השקית שהנחנו על אחד התרמילים וצעקתי לאסי שיסתובב לאחור. אבל הילדים היו זריזים ומיומנים ואנחנו ספגנו בכבוד את האובדן. אחרי זה כשחליתי במלריה, התאבלתי קצת יותר על האירוע, אבל גם זה עבר, אחרי שסיפקו לי את התרופה המתאימה בבית-חולים במלאווי.

לא רק גניבות, גם רומנטיקה הייתה לנו במהלך הנסיעה. התחלנו את המסע עם זוג אחד בחבורה: ברברה ואני, אבל סיימנו אותו עם שניים. אנאבל נדלקה על גריידן, דרום אפריקאי מחוספס, מהצאצאים הקשוחים של המתיישבים הלבנים הראשונים באפריקה. אני לא זוכר מה הייתה עמדתו של גריידן לגבי האפרטהייד ויחסי שחורים-לבנים במולדתו, אבל אנאבל קיבלה אותו, לפחות בימים הראשונים של המסע, כמות שהוא. אחרי זה, זה ישתנה, אבל לא נקדים את המאוחר.

כשהגענו סוף-סוף אל היעד, ציפתה לנו אכזבה קלה. הבחור הישראלי ממלאווי הבטיח לנו ניסים ונפלאות בנוגע לאי של מוזמביק, כולל מבצר עתיק ומרשים מימי השלטון הפורטוגזי, שהוא המליץ ללון למרגלותיו. בפועל, מצאנו מבנה חצי הרוס, לא מרשים בכלל, מוקף בזבל. ללון שם על הקרקע לא בא בחשבון, אבל גם האפשרויות האחרות שעמדו לפתחנו לא היו מזהירות, וכללו בעיקר בתים מתפוררים ותנאי לינה עלובים במיוחד. בכל-זאת, היו גם היבטים חיוביים לביקור באי הנטוש למחצה הזה. נותרו שם, למשל, בתים קולוניאליים מדהימים, שיושביהם מדליקים מדורות בחצר ומקנים למקום אווירה אפוקליפטית. למרות תנאי האירוח, המקום בהחלט שווה הצצה.

פיצוי לא רע על האכזבה שלנו חיכה לנו אחר-כך בפמבה (Pemba), עיר צפונית יותר שהגענו אליה אחרי הביקור באי, סמוכה לחוף. כשהגענו אל העיר גילינו גם שם בתים מתפוררים ומבאסים, אבל לפני שהתייאשנו לגמרי, צץ מולנו גבר גרמני מבוגר יחסית שהזמין אותנו, באדיבות מפתיעה, ללון בבקתה שלו על החוף. הסתבר שהאיש הוא סוחר שמייבא עצים ממוזמביק לאירופה, ואדם נדיב, ואולי גם בודד במיוחד. במשך שלושה ימים הוא דאג לפנק אותנו בארוחות מענגות, על טהרת השרימפס והקלמארי וגם לסייר איתנו באזור בג’יפ שלו. אפילו סירה לשיט הוא שכר עבורנו. אנשים טובים באמצע הדרך יש בכל מקום, כידוע.

מה שלא יודעים, לא מזיק

הרבה מהדרמה שחווינו במוזמביק הייה קשורה דווקא להרכב הספציפי של החבורה שלנו. במשך כשבוע אחרי הגעתנו ל”אי מוזמביק” טיילנו כולנו יחד והסתדרנו לא רע. אחרי זה כבר התחלנו להתפזר. ברברה נפרדה מאיתנו בפמבה. מבחינתי, זו לא הייתה פרידה כואבת במיוחד. היא התכוונה מראש להמשיך לטנזניה וקניה, וידענו שזמננו קצוב. כך, ככה זה בזוגיות של תרמילאים. ארעיות היא שם המשחק. מצד שני, בעקבות המפגש עם אסי ואיתי, היא החליטה לחתום את מסעה באפריקה בביקור בישראל ובמצרים. סיכמנו שניפגש שוב – הפעם במזרח התיכון. למרות הקשר הבלתי-מחייב בינינו, בכל-זאת דאגתי לה קצת. חששתי מקשיים שהיא עלולה להיתקל בהם במוזמביק הפרועה למדי עד שתגיע לטנזניה המסודרת והמתויירת. לכן שמחתי כשנתקלנו בפמבה בבחור בריטי בשם ג’ו, שסיפר שגם הוא יוצא לטנזניה. חשבתי שהוא יכול להיות בן לוויה מושלם עבור ברברה, והם אכן יצאו לדרך ביחד. בזכות זה, חזרתי למלאווי בלב שקט.

חוץ מברברה נפרדו מאיתנו במוזמביק גם גריידן, פטריק ואנאבל. הם נשארו שם ואסי, מיכאל ואני חזרנו למאנקי ביי במלאווי. משם יצאתי עם מילאן למסע במולנג’י, בעוד אסי טס לדרכו. רק כשחזרתי למאנקי ביי, שהתגלו לי שתי פיסות מידע מעניינות וגם מעט מטרידות. הראשונה נגעה לגריידן. באותו שלב פטריק חזר גם הוא ממוזמביק למלאווי. הוא סיפר לנו שהסתבר לו שגריידן הוא בעצם סוחר סמים, שחיפש שלל במוזמביק. לא הבנתי בדיוק מה היה, אבל פטריק דיווח על ריב קשה שהתחולל בינו לבין גריידן בעקבות הגילוי הזה. גריידן, סיפר פטריק, כמעט היכה אותו, ואנאבל שהייתה עם השניים, ספק צעקה ספק התחננה מול גריידן שיעזוב את פטריק במנוחה. פטריק לא נלאה מלחקות את אנאבל צועקת: “פליז, גריידן, פליז”, ומאז החיקוי הזה הפך לחלק ממיתולוגיית המסע שלנו.

כיוון שנודע לנו על הקריירה האמיתית של גריידן רק בדיעבד, לא התרגשתי מזה. גם אם הוא החביא בזמנו אצלו או אצלנו סמים אסורים, הסכנה כבר חלפה. הוא היה רחוק במוזמביק. לעומת זאת, כשבחור חביב מהצלב האדום שמיכאל ואני פגשנו במקרה במסעדה במלאווי, סיפר לי מה הוא יודע על ג’ו, הבחור ששידכנו לברברה בפמבה, זמן קצר לפני כן, החוורתי מעט. “ג’ו סיפר לכם שהוא השתחרר מהכלא רק לפני כמה ימים? הוא ישב שם על ניסיון להברחת יהלומים. תפסו בגבול טנזניה. למזלו, איזה כומר מהמיסיון דאג שישחררו. אחרת הוא היה נרקב בכלא במשך שנים”.

מיכאל ואני בלענו את רוקנו. “לא, האמת היא שהוא לא הזכיר את העניין הפעוט הזה”, אמרנו לאיש הצלב האדום. מרוב מועקה, התוודינו ששידכנו אותו לברברה, לצורכי ביטחון ושקט נפשי. בן שיחנו חייך בעגמומיות. “התרשמתי שהבחור דווקא נמצא חזק בענייני ההברחות. זה כסף קל ומפתה. הבנתי ממנו שהוא לא ממש מתכוון לשנות מקצוע. בוא נקווה שברברה לא נתפסה עם איזו שקית יהלומים מיותרת שהוא השתיל בתרמיל שלה”. מהארוחה הספציפית ההיא כבר לא יכולתי ליהנות. רק כעבור שבועות ארוכים, כשפגשתי את ברברה בשנית, הפעם בישראל, כפי שהבטיחה, היא דיווחה לי שהמסע לטנזניה עבר בשלום ובהצלחה. רק מפי נודע לה שה”מאבטח” הג’נטלמן שלה היה מבריח יהלומים.

למרות הכול, לסיפור על גריידן וג’ו אין לקח. בהרבה מקרים, לא תוכלו לדעת מיהם באמת האנשים שאספתם בדרך במסע שלכם. סוחרי סמים יכולים להיות האנשים המקסימים והמנומסים ביותר שתפגשו ומבריחי יהלומים נועזים יכולים להצטייר לכם כ”חנונים” חביבים. אני לא מציע להתעלם מסימנים מחשידים, אבל גם לא להימנע ממגע עם זרים. האנשים שתפגשו בדרך הם המרכיב הכי חשוב במסע שלכם. גם אם קיים סיכון, שהם לא מספרים לכם את כל הפרטים הרלוונטיים על עיסוקיהם ועברם, זה סיכון שמוצדק לקחת אותו.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*