מכור למסעות

כבר אמרתי: אני מכור למסעות. אבל מכור הגיוני. אחרי הטיולים ה”גדולים” שלי לאפריקה ודרום אמריקה, הפכתי לאיש משפחה מיושב. כן, כזה שמתגורר בגן יבנה ומגדל שלושה ילדים, עם רעייתו שתחיה. כדי לא להתגעגע כל הזמן אל השבילים הלא סלולים, החלטתי להפוך אותם לחלק בלתי-נפרד מחיי מעמד הביניים השלווים שלי: אחרי תקופה שבה שימשתי כמדריך טיולים במספר חברות ובהיותי מצויד בתואר בגיאוגרפיה מהאוניברסיטה, בחרתי להיות מורה לשל”ח.  איש משפחה חובב טיולים

במהלך השנים שחלפו מאז – בערך חמש-עשרה – הקמתי עסקים וגם מכרתי אותם – אבל אף פעם לא לקחתי הפסקה מעבודת ההוראה. כמורה לשל”ח בתיכון מקיף ח’ באשדוד, אני מנסה, ולדעתי, לפעמים גם מצליח, להדביק את תלמידיי באהבת המסעות ובעיקר ברעיון שהמסע הכי מוצלח הוא אל הלא-נודע והבלתי-מתוכנן.

זה גם הרעיון שהביא אותי לכתוב את הספר הזה. לא תמצאו כאן הנחיות מפורטות לתייר המאורגן והמלצות איפה ללון ואיך שוכרים רכב מתאים. את זה אני משאיר לאחרים. אבל כן תמצאו כאן תיאור של כמה מהחוויות שאני עצמי עברתי במסעות שערכתי על פני שלוש יבשות שונות, ואולי גם השראה לטיול הבא שלכם. הספר רלוונטי במיוחד לאלה מביניכם שיכולים לדמיין את עצמם סוטים מהנתיב המתוכנן ו”מחשבים מסלול מחדש”, לאו דווקא בעזרת ה-Waze, אלא יותר בעקבות החשק, הנסיבות והאינטואיציה.

המקומות והאתרים שמתוארים בספר, נותרו משום-מה על תילם, גם אחרי שעזבתי אותם. אם תחליטו לבקר בהם בעקבות התיאורים שלי, מה טוב. כדאי רק לזכור שחלק ניכר מהמסעות שאני מתאר כאן התרחשו לפני עשרים שנה בערך. מאז, קרו כמה דברים על פני כדור הארץ: למשל, רשתות הסלולר והאינטרנט כבשו את העולם, תשתיות במדינות “עולם שלישי” שופרו ובחלק מהמקומות התחבורה הפכה בטוחה ומסודרת יותר. היום, לדוגמה, סביר להניח שלא יתנו לכם לשבת על גג של רכבת כדי להגיע מנקודה אחת לרעותה באפריקה. גם שם פוחדים מתביעות. גם לא תוכלו, כנראה, למצוא “על הדרך” מדריך לסיור בג’ונגל בדרום אמריקה, אלא תצטרכו לפנות בשביל זה לסוכנות טיולים ולשלם עוד כמה פסו עבור התענוג. שירותי התיירות עצמם התקדמו, וכמעט בכל מדינה שתגיעו אליה תמצאו חברות טיולים, מלונות ושירותי תחבורה ייעודיים לתיירים. אל תצפו, למשל, ללון בביתו של ראש הכפר המקומי במדגסקר, לצד הטף וחיות הבית, אלא במלון נחמד שהוקם במקום בדיוק בשביל תיירים כמוכם.

מה כן נשאר? החוויה הבסיסית, כנראה, לא השתנתה. מעשרות שיחות שקיימתי עם תרמילאים עכשוויים, התרשמתי שהתחושות שלהם כשביקרו באותם מקומות וארצות, שעליהם אני מספר כאן, היו שוות ערך ואפילו די דומות לחוויות שלי בזמנו, למרות תיווכה המתעתע של הנוסטלגיה והשנים שחלפו. גם אם מיזמי תיירות מאורגנים שכיחים יותר כיום באפריקה ובדרום אמריקה, האופי הבסיסי של המדינות בהן טיילתי ביבשות אלה נשאר כפי שהיה. לשמחתנו או למזלנו כתיירים, המקומות האלה עדיין שומרים על האופי האותנטי שלהם בעולם שהולך ונעשה אחיד, והחשיפה הראשונית אליהם היא חוויה מהממת. אני מקווה שהתיאורים בספר יצליחו להמחיש לכם, ולו במקצת, את האווירה שמאפיינת את המקומות שאני מספר עליהם, לפחות כפי שהיא נצרבה בזיכרוני.

חוץ ממני, תמצאו בספר גם כמה מחבריי ובני משפחתי: אבי ואימי, שיהיו בריאים, שהצליחו לשמור את הדאגות שלהם בבטן ולפרגן לחיידק המסעות שלי, גם כשזה לא היה קל בכלל; שרון, חברת ילדות נותרה איתי בקשר אמיץ עד היום וידעה תמיד להכיל את סיפורי האימה שלי מהמקומות הנידחים ביותר בעולם, למרות נטייתה החד-משמעית לטיולי שופינג באירופה הקלאסית; חברי מילדות, רן לבנת, שאפילו הצטרף אליי לטיול האופניים המפורסם לאילת וסופג בכבוד עוד מאז את כל העקיצות שלי, בלי לוותר על עקיצות משלו לכיווני; ידידי ורעי, אסי צביק, שהכרתי במהלך שירותי הצבאי בנח”ל, וטייל איתי באפריקה במשך שבעה חודשים ולמרות זאת בחר להמשיך להגדיר אותי כחברו; ואחרון חביב: שמוליק, מורה לשל”ח שפגשתי במהלך טיול שבו שימשתי כמדריך, ושכנע אותי להפוך את הוראת השל”ח למקצוע ויותר מזה: לייעוד.

כל האישים המכובדים הנזכרים לעיל שימשו, בשלב כזה או אחר, כנמנעים בזמן אמת למסרים ורשמים שאספתי תוך כדי מסעותיי השונים. מה הטעם לעבור הרפתקאות, אם אין למי לספר על זה? בהתחלה, התקשורת נעשתה בגלויות או בטלפון. כן, ככה זה היה בעבר הרחוק, לפני ההמצאה החשובה בהיסטוריה: הווטסאפ. בהמשך, כשהאינטרנט צבר תאוצה, מיילים וצ’אטים תפסו את מקומם של הגלויות ובולי הדואר. חלק ניכר מהטקסטים שהחלפתי עם החבר’ה שלי במהלך מסעותיי, שמורים אצלי עדיין. בחרתי לשלב בתיאורים המובאים בספר כמה מהטקסטים האלה. בעיניי, הם מצליחים, להביא עוד משהו מהניחוח של ההרפתקtות, השמחות ולפעמים גם האכזבות, שחוויתי בדרכים.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לטיולים שערכתי עם משפחתי בחו”ל. נכון, בטיול כזה קשה יותר “להתפרע” או להחליט באמצע שעוזבים את הקבוצה ומטיילים לבד. אבל זה לא אומר שאין מקום לספונטניות. גם בטיולים שלי עם מיכל אשתי ועם ילדיי: איתמר, יואב ונעמה, אני מיישם את הגישה הבסיסית שלי למסעות: לא לחשוש מדרכים לא סלולות וממקומות לא מוכרים, לא להירתע מקשיים ובעיקר: להיות פתוחים לשינויים.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*