מלאווי: חופים הם לפעמים געגועים

גלויה 1:

אחי, זוכר שהיה לך קשה בנסיעה לאילת עם האופניים? תקלוט את זה: מטייל איתי עכשיו בחור, שנסע על גג של משאית באמצע אתיופיה וחטף שלשול, והנהג לא עוצר, כי זה לא ממש מעניין אותו. גם אני כבר נסעתי פה על משאיות כאלה, אבל שלשול עוד לא היה לי. זה מה שנקרא: חרא של נסיעה. אבל לא נשארתי חייב. החזרתי לו בהרשמה משלי. תקלוט את זה 2: עפתי לו מול העיניים ממפל במלאווי. נו, הייתי חולה. מה זה לעומת אופניים עד אילת? מחכה לתגובתך המפרגנת לאלתר. אורי

גלויה 2:

אחי היקר והאהבל, זה דבר אחד לחטוף שלשול באמצע נסיעה ודבר אחר ליפול ממפל ככה סתם באמצע החיים. כמה חולה כבר אפשר להיות? מה שבטוח, גאון בפיזיקה אף פעם לא היית. כשתחזור לארץ, תן לי לספר לך איזה יום על כוח הכבידה. רמז: זה לא שם של סרט. אבל סחתיין שנשארת בחיים. אחרת מי יזכור לי את אילת עד קץ הדורות? ושבו בנים לגבולם, רןמלאווי

כשפוגשים מישהו שטייל במלאווי ושואלים אותו על המדינה הזו, התשובה תמיד מגיעה בתוספת חיוך, מבט מצועף ואנחה: “הו  . . . מלאווי”. כן, גם אני עונה ככה למי ששואל אותי. בזכות ימת מלאווי, אגם שמשתרע כמעט לכל אורך המדינה, מלאווי היא קודם כל ארץ של חופים כיפיים וסתלבט. לישראלים היא מזכירה מאוד את סיני ותאילנד. המחירים הזולים, התושבים הידידותיים ותחושת השלווה וההתפרקות מכל עול יוצרים מכנה משותף מאוד רחב בין המקומות האלה.

זה לא שיש במלאווי רק חופים. היא ידועה, למשל, באמנות עץ המופלאה שלה, ובכפרים רבים אפשר לרכוש פסלים ומוצרים יפהפיים עשויי עץ שגולפו בעבודת יד. ויש בה גם עוד נופים ומראות. למשל אפשר לצאת שם לטראקים נהדרים ברכס מולנג’י (Mulanje) או בפארק ניקה (Nyika), ולצעוד לצד חיות בר ידידותיות כמו אנטילופות וזברות, אבל אחרי כמה ביקורים בשמורות דומות במדינות אחרות, פעילות כזאת לא תשאיר אתכם פעורי פה. האגם והחופים שלאורכו הם הדובדבן האמיתי של מלאווי.

הגענו למאלווי אחרי המסע בזימבבואה ואחרי פרק זמן בדרום מוזמביק, שאליה נחזור בהמשך. בתקופה ההיא אי אפשר היה לחצות את מוזמביק מדרום לצפון, מסיבות שעוד יפורטו, ולכן בדרך לאזור צפון מוזמביק, שהיה היעד העיקרי שלנו באותה מדינה, עברנו במלאווי. נקודת המוצא הייתה בלנטייר (Blantyre), העיר הגדולה במדינה, ומשם נסענו למאנקי ביי (Monkey Bay), אחד מחופיה המפורסמים והדרומיים יחסית של המדינה. עוד חוף שרבצנו בו כמה ימים טובים היה נקטה ביי (Nkhata Bay) בצפון המדינה. בשני החופים, שמחנו מאוד על ההזדמנות לנוח מג’יפים, מזברות ומפילים מנומנמים או שועטים. רביצה הגונה על החוף וגיחות מזדמנות למים עם או בלי שנורקל מילאו לנו את המצברים.

מטען עודף

גם כשהגיע הזמן לאקשן חדש, לא נטשנו את מלאווי לגמרי. מהצפון ירדנו שוב דרומה למאנקי ביי, השארנו שם את הג’יפ, נסענו לצפון מוזמביק, כפי שיסופר, ואז חזרנו שוב אל החוף במאלווי. זה היה השלב שבו אסי, חברי בחיים ובמסע, פרש לארה”ב והשאיר אותי בזולה שלי במאנקי ביי, עם עוד כמה חבר’ה, שנסעו איתנו ממלאווי למוזמביק ובחזרה, ועוד יוזכרו. לא תכננתי את זה, אבל אז הופיע בשכונה בחור חדש: מילאן הסלובקי, שגרר אותי להרפתקה נוספת.

מילאן שטייל לבד עד אז, הגיע למלאווי ולמאנקי ביי מאתיופיה והעדיף להמשיך בפעילות יותר נמרצת מאשר בטן-גב על החוף. בתור אחד שמשתעמם די בקלות משגרה, השתכנעתי בקלות להצטרף למילאן לטיול לרכס הרי המולנג’י שבקצה הדרומי של המדינה. זה היה אחד מאותם רגעים שהכינו אותי, מבלי ידיעתי, למסעי הספונטאני והעצמאי במדגסקר. מילאן הבטיח שמחכה לנו טראק מעניין ואפילו מפלים, ואני שמחתי. השארתי את החבר’ה ואת הג’יפ במאנקי ביי ויצאתי עם מילאן לדרך. זה היה השלב שבו מילאן חלק איתי את סיפורו המצמרר.

מכל החוויות שצבר עד אז, מילאן התמקד באירוע מכונן אחד. זה האירוע שעמד במרכז שיחתנו בדרך למולנג’י, ועד היום, שמור לו מקום מרווח בלבי. באתיופיה, כמו במדינות רבות אחרות באפריקה, יש מקומות שלא מגיעה אליהם תחבורה ציבורית, והברירה היחידה היא לנסוע אליהם על גבי משאית עמוסה בסחורה. מה זה אומר “על גבי”? כמו שזה נשמע, אבל יותר גרוע. הנוסע האמיץ נאלץ לטפס על הברזנט שמכסה את הסחורה מלמעלה, להיצמד אליו בשכיבה, לצד נוסעים נוספים כמוהו ולאחוז חזק ובהתמדה בחבלים שקשורים סביב הברזנט, תוך כדי נסיעה של שעות ארוכות. יצא לי לנסוע במשאית כזאת במוזמביק, עוד לפני המפגש עם מילאן, וזה לא היה כיף גדול, אבל התלאות שמילאן עבר, ניצחו כל תלונה שהייתה לי בנושא.

הפסקות עצירה בנסיעות כאלה תלויות לחלוטין ברצונו הטוב של הנהג. צמא, רעב ושאר צרכי אנוש של הנוסעים, כמו הצורך לרוקן את שלפוחית השתן, לא זוכים תמיד לאהדתו. אצל מילאן, זה הגיע למצב חרום. התאפקות היא דרך לא רעה להתמודד עם נסיעה כזאת, אבל לא כשיש לך שלשול, כמו לידידנו הסלובקי. באחת מהנסיעות הרבות שעשה באתיופיה, בעודו נאחז בגג ברזנט של משאית, תקפו אותו לפתע כאבי בטן עזים. זו הייתה, ללא ספק, תוצאה של קלקול קיבה קשה, והנסיבות לא הותירו לו שום ברירה אלגנטית. הוא זחל לדופן האחורית של המשאית, נעמד ברגליו בצמוד לדופן, בעודו נאחז בחבלים, הפשיל למטה את מכנסיו ועשה את המוטל עליו. ההקלה לא איחרה לבוא, אבל גם לא התגובות של יתר הנוסעים.

כפי שהוכיחה לי משפחת ראש הכפר במדגסקר, שבביתה נחנקתי מעשן: פוליטקלי קורקט, צביעות ועודף נימוסים הם ממש לא הקטע של האפריקנים. חבר’ה אירופים היו, כנראה, מחניקים את צחוקם לנוכח אירוע מהסוג שתואר ומסבים את מבטם הצידה, אבל לא כך חבריו של מילאן למסע. הם דווקא ראו בזה זכייה בלוטו: כרטיס להצגה הכי טובה בעיר, או בסוואנה. הנוסעים האחרים על המשאית הפנו את מבטיהם אחורה, אל מילאן, בעודו עומד ועושה את צרכיו כשראשו מעל הסחורה, בפנים מיוסרות מהמאמץ הכפול- גם למלא את משימתו וגם להמשיך לאחוז בחבלים. הם לא פספסו שנייה.

לדברי מילאן, געיות הצחוק נמשכו זמן רב. אחרי הכול, פאדיחה של אדם אחד היא הקומדיה של אדם אחר. גם אני, אולי כי אני לא בדיוק אירופי אלא יותר מזרח תיכוני, צחקתי בערך שעה שלמה כשמילאן גולל באוזניי את הסיפור.

מפלים בימי מלריה

כשהגענו למולנג’י השבתי למילאן כגמולו, עם פאדיחה משלי, שניצחה אפילו את יופיים הכובש של ההרים. האגדה מספרת, שהסופר ג’. ר. ר. טולקין, טיפס בכבודו ובעצמו על הרכס הזה לפני שחיבר את ספרו הנודע “ההוביט” וואת סדרת ספרי “שר הטבעות”, ושרבים מתיאורי הנוף בספר נכתבו בהשראת המראות שחזה בהם בעת ביקורו במולנג’י. אכן, מדובר בגושי הרים סלעיים ודרמטיים במיוחד, שבולטים בחדותם ובמאסיביות שלהם, אבל אני לא בטוח שזה מה שטולקין ראה לנגד עיניו כשכתב את ספריו המהוללים. בהחלט שווה לבקר במולנג’י, והנוף באתר אכן מרהיב, אבל אל תצפו לנוף ברמה של סרטי פנטזיה גדולים מהחיים. גם אל תעשו שם טראק, אם בדיוק חליתם במלריה, כמוני.

מלריה היא מחלה נפוצה יחסית באפריקה. בתקופה שאני ביקרתי שם, היא כבר לא עוררה התרגשות רבה – לפחות לא בקרב תיירים, כי אפשר היה בקלות להשיג תרופה למניעת המחלה גם באפריקה עצמה. הבעיה הייתה ששקית התרופות שאסי ואני הקפדנו לשאת איתנו לאורך המסע, נגנבה לנו במהלך ביקורנו במוזמביק. כשהמלריה תקפה אותי, ביום האחרון של הטראק עם מילאן במולנג’י, נשארתי חסר אונים. הרגשתי נורא, כמו שלא הרגשתי אף פעם: כאילו מישהו הכניס לי מזרק לגוף ושאב ממני את כל הכוחות. בקושי עמדתי על הרגליים. בהתחלה, לא הבנתי שזו מלריה, ולכן התעקשתי להמשיך במסלול. גררתי את עצמי לאורך הדרך, עד שכעבור מספר שעות, עצרנו לנוח על גדת בריכה שהשתפלה לתוך מפל מים תלול.

לא טרחנו להביט למטה ולא ראינו את תחתית המפל, אבל היינו מודעים לנוכחותו. הוא היה מאוד רועש. ברגע מסוים רכנתי למי הבריכה כדי לשטוף פנים, ומרוב קדחת וחולשה, פשוט נפלתי פנימה ונסחפתי עם הזרם. הנפילה לא נמשכה יותר מכמה שניות, אבל באופן מפתיע, אני זוכר מה עבר לי בראש. פתאום הבנתי כמה אני מותש וחולה. למזלי, חוסר הצלילות שלי מנע ממני מחשבות קצת יותר טרגיות: למשל, שאני עלול למצוא את מותי בתחתית מפל במלאווי שבאפריקה. מילאן, לעומת זאת, שעוד הצלחתי לתפוס את מבטו לפני שנסחפתי לגמרי עם הזרם, נראה מבועת. ניסיתי להרים את היד כדי לחתור נגד כיוון הזרם, אבל לא היה לי סיכוי. נבלעתי במפל, חסר אונים וחסר גלגל הצלה או חבל באנג’י.

צנחתי אל תחתית המפל מגובה של ארבעה עד שישה מטרים. קשה לי לשחזר את הגובה המדויק. זה לא גובה עצום, אבל זה מספיק כדי להתרסק על הסלעים בתחתית. במזל גדול, שעד היום אין לי דרך להסביר אותו, צנחתי לתוך מרכז הבריכה הלא עמוקה שבתחתית המפל בלי להיתקל בסלעים. מילאן ועוד שלושה צרפתים ששהו במקום, פתחו בריצת חייהם והגיעו דרך שביל צדדי למקום משכבי. הם ציפו לגרוע מכל, אבל אז הם גילו שהטמבל מישראל בכל זאת מפגין סימני חיים. “למה עשית את זה? זה היה בכוונה?” אלה היו השאלות הראשונות שלהם. “לא”, עניתי, ולא הצלחתי להוסיף הרבה. לדעתי, את מילאן לפחות הצלחתי לשכנע שאני לא אובדני ואפילו לא סתם אידיוט. זו הייתה המלריה. רק המלריה.

שנים רבות אחרי הטראק ההוא, קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק מבחור לא מוכר לי. הפרטים בפרופיל, העידו שמדובר בסמנכ”ל כספים בחברת IBM במוסקבה. כששאלתי אותו במסר: “אנחנו מכירים?”, הוא ענה: “מלאווי  96′ או אני טועה?” רק אז הבנתי שזה מילאן. “לא, אתה לא טועה”, עניתי בהתלהבות, “אתה הבחור ששלשל ממשאית באתיופיה!” הוא קיבל את זה בהומור. אני חושב. “לא ככה הייתי רוצה שיזכרו אותי, אבל כן. זה אני. ואני אף פעם לא אשכח איך נפלת לתוך המפל וחשבתי שכבר הלכת לעזאזל”, ענה לי. הוא לא הזכיר את המלריה שלי. אולי הוא שכח שרק בגללה, ולא בגלל מחסום שכלי קבוע, נפלתי למים. מזל שהוא לא ידע שבהמשך שתיתי בנזין במדגסקר, והפעם בלי מלריה ובלי נעליים.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*