נמיביה וזימבבואה: אל בורות המים והמפלים

תן לשים ת’ראש על דיונה

תרשו לי לחזור רגע אחורה: למדינה שביקרנו בה לפני מסענו אל תוך הפראיות האתגרית של דלתת האוקוונגו, הלא היא נמיביה. אולי כבר נמאס לכם לשמוע, אבל בראש סדר העדיפויות שלי נמצאים תמיד הרפתקאות ומפגשים אנושיים יוצאי דופן. “סתם” נוף וטבע לא מספיקים לי. לכן, לא התחלתי את סיפור המסע בדרום היבשת עם נמיביה. זו מדינה שלא זכורות לי ממנה חוויות מפעימות או מפתיעות. מצד שני, מאוד נהניתי לשהות בה, ודווקא היום, ממרחק של עשרים שנה, מתחשק לי מאוד לחזור אליה.

בנמיביה הסיפור הוא לא שמורות טבע ולא שיחות נפש עם מקומיים, אלא האווירה הכללית. זו מדינה שאפופה בהוד מדברי ומאפשרת מסע בתוך מרחבים עצומים של דיונות ושקט. אפילו אני לא נשארתי שווה נפש לנוכח אחת האטרקציות המרכזיות במקום: נמיביה זימבאבוואההדיונות של סוסוספליי (Sossusvlei). מדובר ברכס דיונות אדומות-כתומות בצבען ועצומות בגודלן, שנמצאות באחד מחלקי מדבר נמיב. אלה לא דיונות שאפשר לשים עליהן את הראש בקלות, לאור גודלן המרשים, אבל להשתרע למרגלותיהן בהחלט אפשרי. עוד תזכורת מצוינת למזעריות האנושית.

למרות השיממון היחסי בה יש בנמיביה גם אוכלוסייה מקומית, אם כי דלילה למדי, וגם מספר עיירות אירופאיות בחזותן, שנראות כך בגלל שלטון העבר הגרמני במדינה. באחד הכפרים שהגענו אליהם, מצאנו אפילו מתקן באולינג ישן מעץ שמתיישבים גרמניים כנראה השאירו שם לפני שעזבו חזרה אל הבירה והנקניקיות בכור מחצבתם. מקומיים נמיביים מסוג קצת שונה הם חיות הבר. כן, גם בארץ המדברית הזאת תוכלו לצפות בשידור חי בפילים, בקרנפים ובעוד כמה וכמה מינים של יונקים פראיים, ממש בתוך אזור המחיה הטבעי שלהם.

בשביל זה כדאי ומומלץ לקפוץ פארק הלאומי אטושה (Etosha), שממוקם בנמיביה ונמנה על אחת משלוש שמורות הטבע הגדולות באפריקה. שמורת הענק הזאת מלאה בבורות מים, שחיות בר משתכשכות בהם ומנהלות בהם קרבות היאבקות בסגנון חופשי זו עם זו. בניגוד, לספארי בדלתת האוקוונגו, באטושה יש תיחום בין אזורי המחיה של החיות לבין אזורי הקמפינג והמגע עם החיות מתווך יותר. עדיין, מדובר בספארי שמזמן מראות מרגשים למבקרים בו.  בכלל, למי שרוצה טעימה הגונה אבל לא מוגזמת של ספארי במהלך ביקור באפריקה, מומלץ להסתפק בשמורת אטושה, בפארק קרוגר בדרום אפריקה ובאוקוונגו בבוטסואנה. השלישייה הזאת אמורה להשביע את רעבונו של כל שוחר חיות בר ממוצע. מי שחורג מהסקאלה, יוכל להמשיך לשמורות ספארי הנוספות שאפריקה מציעה למכביר.

העוקץ הרודזי

גם זימבבואה, כמו נמיביה, לא הפכה לשם-דבר ביומן המסע האפריקאי שלי, אבל היא בהחלט זכורה אצלי לטוב. אפילו טוב מאוד. הגענו אליה היישר מבוטסואנה עם הג’יפ המפורסם שלנו, ועם אותו הרכב אנושי: אסי ואני, זוג האמריקאים, קים וברברה. מהר מאוד, התוודענו לחביבות יוצאת הדופן של המקומיים.  איכשהו, למרות שהבריטים השתלטו על זימבבואה (שנודעה גם בשם שהבריטים נתנו לה: “רודזיה”) בסוף המאה ה-19, ולמרות שהמקומיים נאבקו על עצמאותם מול הכיבוש הבריטי, עד שאכן השיגו עצמאות בשנות החמישים של המאה הקודמת, קיבלנו את הרושם שתושבי המקום חופשיים מטינה ללבנים. בניגוד לחוויה שלנו בדרום אפריקה, כאן לא הרגשנו שרואים בנו “פולשים” ו”קולוניאליסטים”, אלא דווקא אורחים רצויים מאוד.

בסך הכול, מסענו בזימבבואה נמשך כשלושה שבועות, שבמהלכם נדדנו בין שמורות טבע, מהסוג שבאותו שלב כבר די שבענו ממנו. מבחינתי, לא השמורות והנופים, אלא המגע הבלתי-אמצעי עם המקומיים, היה הבונוס האמיתי במסע בזימבבואה הרגשתי שאני סוף-סוף נחשף ל”אפריקה האמיתית”. זה היה הרבה יותר משמעותי עבורי מכל שמורה, כולל מפלי ויקטוריה, שממוקמים על הגבול בין בוטסואנה לזימבבואה ונחשבים למוקד המשיכה העיקרי של זימבבואה. הביקור במפלים נמשך שלושה ימים ושימש כפתיח של המסע שלנו במדינה. היה כיף, אבל לא מרגש במיוחד. אולי זה קשור גם לזה שהגענו בעונה היבשה שבה המפלים אינם שוצפים מאוד.

עד היום, האירוע היחיד שממש זכור לי מהביקור במפלים לא קשור באמת למקום עצמו, אלא דווקא לזוג האמריקאים שהצטרפו לחבורה שלנו. הם היו זוג נשוי: גבר ואישה יהודים אמריקאיים צעירים, שהגיעו לאפריקה עם גישה קצת יותר נאיבית משלנו. אסי ואני זכרנו היטב את האזהרה הברורה שקראנו בלונלי פלאנט ביחס למדינות היבשת: אסור להחליף כסף אצל חלפנים מזדמנים, או במילים אחרות: לא להתפתות לעסקאות בשטח. ניסינו להבהיר את זה גם לשני האמריקאים, בכל לשון, ובדרמטיות של רפי גינת לפחות, אבל לשווא. הם רצו שנעזוב אותם משטויות שכתובות בספרים.

בעיירה שבה שהינו במהלך הביקור במפלי ויקטוריה, הם התפתו ועוד איך, ומסרו חבילה מכובדת של דולרים לחלפן שנתקלו בו. בתמורה, החזיר להם הבחור חבילת שטרות מקומיים בערך קצת יותר נמוך. כשספרו את הכסף וגילו את הפער, החלפן לקח את החבילה, הוסיף לה, לכאורה, עוד שטר או שניים והחזיר אותה לזוג החביב. בספירה נוספת, הסתבר להם שבפועל, הם קיבלו חבילה אחרת לגמרי עם שטרות בערך אפסי. הם מאוד רצו להתקומם, אבל בדיוק באותו רגע הצד השני לעסקה נמלט מהמקום. כן זה טריק ידוע, שקשור בזריזות ידיים ואחיזת עיניים. החלפן מחליף בין החבילה שהוחזרה לו לבין חבילה אחרת שהכין מבעוד מועד, ואז נס על נפשו. אני מודה: כשהאמריקאים חזרו אלינו עם הזנב בין הרגליים וסיפרו מה קרה, לא התאפקנו והרצנו עליהם כמה דאחקות. מה רע בקצת מסורת ישראלית במפלי ויקטוריה בעונה היבשה?