החלום ושיברו

“אבא, תמכור מהר את גיאוטק. הודיעו שהבורסה נופלת.”שייט על יאכטה

“אי אפשר למכור. אין מי שיקנה.”

“מה זאת אומרת? מישהו צריך לקנות את המניה הארורה הזו כדי שאנחנו נוכל למכור אותה?”

“כן, ככה הבורסה עובדת….”

“אני לא מאמין. איך לא הבנתי  זה קודם ? אז אפשר להגיד שלום ליאכטה…”

“כנראה. אצלך זה יאכטה, אצלי זה פנטהאוז. הכל יחסי.”

כשהשתחררתי מהצבא, בשנת 92′, אחרי שירות כלוחם בנח”ל, החלטתי לחסוך כסף ליאכטה ופשוט לצאת איתה אל הים הגדול.

החלום הזה נולד אצלי בגיל 16, אחרי שקראתי על מסעה של רפסודת “קון טיקי” המפורסמת, שחמישה נורבגים ושבדי אחד חצו על גבה את האוקיינוס השקט ועשו באמצעותה כל הדרך מפרו לפולינזיה, כדי להוכיח שגם בעידן הפרה-היסטורי אפשר היה לעשות את המסע הזה. התכנית שלי, עם זאת, הייתה קצת יותר פשוטה: לקנות יאכטה מפרשית תשעה מטרים, להפליג איתה מהים התיכון אל הים השחור, ומשם להמשיך איתה אל האופק. היאכטה הייתה אמורה לעלות מאה אלף שקלים. זה היה סכום לא מבוטל עבור בחור צעיר באותם ימים, ובעצם, גם היום זה סכום נכבד. אבל דמיינתי את עצמי כמעין מגלה ארצות חופשי ומאושר, והייתי נחוש לממש את החלום.

לצורך השגת המטרה הנכספת פעלתי בשני ערוצים מקבילים: עבדתי קשה והשקעתי במניות הנוסקות של חברת גיאוטק,  שנחשבה אז, בתחילת שנות ה-90′, לפלא ההיי-טק התורן. החברה, שהבטיחה לעולם לייצר רשת תקשורת סלולארית מתקדמת מאוד לזמנה, שבתה את לבו של אבי. הוא החליט להשקיע במניותיה את מיטב כספו, ואני הלכתי בעקבותיו. בזמן שאבי טיפל ביחסינו עם שוק ההון, חילקתי את זמני בין שלושה עיסוקים: חלוקת לחמניות מוקדם בבוקר, קורס מכונאות מטעם משרד העבודה עד הצהריים וניקיון בניינים אחרי הצהריים. את כל מה שחסכתי מהעבודה הפניתי, כמובן, לרכישת מניות גיאוטק. תוך שנה, ששת אלפי השקלים הראשוניים שהשקעתי בבורסה הפכו ל-24 אלף שקלים, וכעבור זמן קצר, התדפיס מחשבון ניירות הערך שלי כבר הראה שיש שם 60 אלף שקלים. המשכתי בתכנית במלוא המרץ: סיימתי בהצלחה קורס סקיפרים ורישיון השיט הבינלאומי כבר היה בכיס שלי. והיאכטה? כבר ראיתי אותה לנגד עיניי, קרובה מאי-פעם.

ואז, ממש כשהאופטימיות שלי הרקיעה שחקים, הגיעה הנפילה. זה היה ב-7 בפברואר 94′ – היום שנודע לשמצה כ”יום שני השחור”. הבורסה הישראלית קרסה, ואיתה קרס גם חלום היאכטה שלי. עשרות אלפי השקלים שצברתי בזכות ההשקעה בגיאוטק התפוגגו בעשן לגמרי, או כמעט לגמרי. עשר שנים אחרי אותה מפולת מניות אדירה, שסתמה את הגולל על הקריירה שלי כמרקו פולו הישראלי, התקשרו אליי מהבנק. הודיעו לי שבחשבון המניות שלי מימי גיאוטק העליזים נותרו 30 אגורות, והציעו לי לסגור את החשבון. זה אכן מה שעשיתי. מי אני שאתווכח עם הבנק? אבל אפילו אז, אני מודה, זה קצת כאב להיזכר בטראומה.

בזמן אמת, זה, כמובן, כאב יותר. לא נשאר לי כסף אפילו לטיול מהזן המסורתי יותר, שהיה נפוץ אז במקומותינו. רוב חבריי שמו את פניהם באותם ימים לדרום אמריקה, בהשראת הרפתקאותיו מסמרות השיער של יוסי גינסברג, שהתפרסמו בספרו: “בחזרה מטואיצ’י”. הייתי מוכן בכל ליבי להצטרף למסע ללב האמזונס, אבל מקורות המימון שלי אזלו. הייתי חייב לחשב מסלול מחדש. היה קשה לבלוע את הגלולה המרה הזאת, אבל זה היה גם לקח לחיים: למדתי שאין קיצורי דרך ושאני צריך לנהוג באופן יותר מחושב  בכסף שלי, אם אני רוצה להשיג את מטרותיי. לא וויתרתי על חלום המסע הגדול, אבל הבנתי שאצטרך לדחות אותו.

כדי לא להפסיד שנת לימודים, נרשמתי מייד לאוניברסיטת בר-אילן, ללימודי תואר ראשון בסוציולוגיה וגיאוגרפיה. במקביל התחלתי שוב לחסוך כסף. כסטודנט המשכתי לחלק לחמניות ועבדתי גם כמאבטח בבית-המשפט. בינתיים, בתוך העומס הכבד הזה, מצאתי נחמה באופנוע שלי. חרשתי איתו את כבישי הארץ, ונהניתי לא מעט. ניחמה אותי גם הידיעה שכאשר אסיים את התואר כבר יהיה לי שוב מספיק כסף בשביל “הטיול שאחרי צבא”. לשמחתי, חברי הטוב מימיי בגרעין הנח”ל, אסי צביק, המתין לי. בזמן שגלשתי במורדות הבורסה ועמלתי על איסוף השברים, אסי שהה בארה”ב, לשם נסע למצוא את מזלו. למרות האוקיינוס שהפריד בינינו, שמרנו על קשר כל אותה תקופה, והיה לנו ברור שניפגש לטיול משותף וארוך, ברגע שאקבל את התואר ליד.

בעיניי רוחי, דמיינתי אותנו בדרום אמריקה. הרי לשם נסעו כולם, ושם יוסי גינסברג שרד את הבלתי-אפשרי. אבל כשהגיע הרגע המאושר שבו השארתי מאחוריי את האוניברסיטה, צץ אסי עם רעיון אחר. “למה שלא ניסע לאפריקה?”, הציע. אף אחד מאיתנו לא ידע שום דבר מועיל על היבשת הדרומית הזאת, אבל בדיוק מהסיבה הזאת, לא ראיתי מקום לסרב. לשנינו קסם הרעיון לנסוע למקום לא-נודע במקום לצעוד במסלול המקובל. החלטנו שדרום אמריקה תחכה. שמענו הרצאה או שתיים בנושא, קראנו קצת במדריך ה”lonely-planet“, ותוך זמן קצר, כבר היינו במטוס ליוהנסבורג שבדרום אפריקה. משם, כך הבנו, מתחיל כל מסע ראוי לשמו על אדמת אפריקה.