אם אין מים, שתו דלק: המסע לבזה מאהאפלי

מרתון עם חנית וכפכפים

מתי יצא לכם בפעם האחרונה לנסוע בעגלה רתומה לבנאדם? אולי עשיתם סיבוב בריקשה בסין, אבל לא על זה אני מדבר. אני מתכוון לעגלה שמצד אחד רתומה לשוורים, ומצד שני, אוחז בה גבר, מאחור, ורץ לאורך של כמעט 40 ק”מ, עם העגלה. כן, בנסיעה כזאת היה לאורן ולי התענוג להתארח, מספר ימים  אחרי ביקורנו בשמורת צינגי. ואנחנו, בתמימותנו, כבר חשבנו שנחשפנו לכל אמצעי התחבורה האפשריים במדגסקר . . .שמורת בזה מאהאפלי

איך זה קרה? שוב, בזכות הלונלי פלאנט. אמנם, בעקבות המסע לצינגי, היו לנו אי-אילו השגות על הדיוק בפרק על מדגסקר, אבל לא נטשנו לגמרי את התנ”ך למטייל. אחרי ביקור בשדרת הבאובבים ושהייה בת יום בכפר סמוך, החלטנו לשים פעמינו לשמורה נוספת, שזכתה למחמאות בספר שבידינו: שמורת בזה מאהאפלי (Beza Mahafaly). השמורה תוארה כמקום שלו וקסום שמאכלס למורים ידידותים במיוחד, אבל לא זו הייתה הפואנטה מבחינתנו. בספר נכתב, שג’יפ לשמורה יוצא מהכפר הסמוך אליה, בטיוקי (Betioky),  רק בפעם בשבוע. זה היה הסימן שחיפשנו: עדות לכך שמדובר בשמורה לא תיירותית. החלטנו לצאת לדרך, בלי לדעת שאת הג’יפ המפורסם יחליפו זוג צעיר, עגלה ושני שוורים.

לפי התכנון, היינו אמורים להגיע לכפר, שעות ספורות לפני שהג’יפ ייצא לשמורה. בתור שני ישראלים עקשנים, עוד לא נפל לנו האסימון: תכנון ומדגסקר לא הולכים ביחד. ואמנם, אחרי נסיעה מתישה בטקסי ברוס שנמשכה יום שלם – שוב בחברת עיזים ותרנגולות מתנדנדות מצדדינו – הגענו לכפר רק כדי לגלות שפספסנו את ההסעה שלנו. הג’יפ השבועי כבר יצא לדרך, אבל בלעדינו. שוב הפעלנו את האפליקציה – כלומר את הראש שלנו – וחישבנו מסלול מחדש. היו לנו שתי ברירות: לחזור על עקבותינו ולחכות עוד שבוע להסעה הבאה או ללכת 40 ק”מ ברגל לשמורה. בעוד גלגלי מוחנו פועלים בקדחתנות, הוצעה לנו אפשרות שלישית ואקזוטית יותר ע”י המקומיים: לשכור עגלת שוורים שתוביל אותנו ליעדנו. כיוון שלא היינו ערוכים להליכה רגלית ממושכת, החלטנו שזה הפיתרון האידיאלי.

כך הגענו לבני זוג מקומיים שהסכימו להסיע אותנו בעגלת השוורים שלהם. פשוט ונוח, לא? בהחלט, אלא שלא צפינו את המהלך הבא: במקום שנעלה על העגלה ואחד מבני הזוג ינהג בה, בפועל, המחלקה התפצלה לשתי חוליות: אורן, אני והאישה עלינו על העגלה והאישה תפסה במושכות, ואילו הגבר נותר בחוץ, ונצמד לעגלה מאחור. לא הספקנו להבין מה קורה, וכבר יצאנו לדרך. למרבה השתאותנו, האישה פצחה במסע, ובעודה נוהגת את העגלה, בן זוגה המשיך לרוץ אחרינו. זה היה עוד אחד מאותם רגעים שבהם נאלצנו להחניק את הצחוק שאיים לפרוץ החוצה. הבנו שיש לנו עוד מה ללמוד על רומנטיקה ויחסים זוגיים. ללוות את אשתך בעבודה, זו בהחלט דרך לא רעה לשמור עליה מפני זרים.

כ-35 ק”מ השתרעו בינינו לבין השמורה. בהתחשב בזה שמהירות ההליכה של השוורים – כשישה ק”מ בשעה – משתווה לקצב ריצה קל של בנאדם, יצא שהבחור שלנו ביצע ריצת מרתון לכל דבר, רק בלי ההכנות המוכרות מאירועים רשמיים שמוקדשים לפעילות הספורטיבית הנחשבת הזאת. לא אדידס ולא נייקי, אלא כפכפים, חנית ושמיכה מסורתית שמונחת על פלג הגוף העליון – זה היה הציוד היחיד שליווה את האיש במסעו איתנו. היום, בתור חבר לשעבר בקבוצת ריצה שמשתתפת מדי שנה ב”מרתון תל אביב” (לשעבר, כי שרדתי שלושה מפגשים בלבד), זה נראה לי עוד יותר תמוה. מה זאת אומרת סתם לרוץ 35 ק”מ, בלי ערכת ריצה, אימוני שחרור ופרגונים הדדיים בווטסאפ, לפני, אחרי ותוך כדי האירוע? ואיפה בדיוק תצלום הניצחון מקו הסיום, שבו כולם מניפים ידיים אל-על? מזל שהרץ ממדגסקר ביקש כמה שלוקים של מים במהלך המרתון העצמאי הזה שלו. אחרת, לעולם לא הייתי משתקם מרגשי הנחיתות שלי כאצן חובב.

באש ומים

שום דבר, אבל שום דבר, לא יכול היה להכין אותי לאירוע שחתם את יום המסע שלנו לשמורת באזה. ירדנו מעגלת השוורים החביבה בכניסה לכפר הקטנטן שצמוד לשמורה מתוך כוונה לבשל לעצמנו ארוחה פשוטה וללכת לישון, כדי להגיע בבוקר לשמורה רעננים ומרוצים. איך יכולנו לנחש שתכף יתרחש לנגד עינינו מופע אש בלתי נשכח, שאנחנו נהיה כוכביו?

מהזואריבו (mahazoarivo), הכפר שקיבל את פנינו לא התאפיין בתשתיות תיירות מתקדמות. מיקמנו את עצמנו ואת האוהל שלנו בשטח הפתוח, בין הבתים, ודי מהר, כמקובל בכפרי אפריקה, התושבים התגודדו סביבנו. אחרי הכול, בתור תיירים לבנים ונדירים היינו אטרקציה מעניינת, ופוליטיקלי קורקט זה לא הצד החזק של כפריי מדגסקר. בלי להתבלבל, הצבנו את הבנזיניה שלנו על האדמה והתחלנו לבשל עליה את ארוחת הערב. האורז שבעבע בסיר קיבל גוון חום מעורר תיאבון, ונראה היה ששום דבר לא יכול להפר את האווירה הפסטורלית שאפפה אותנו. שום דבר, למעט עניין אחד קטן.

בלוני גז הם יקרים יחסית באפריקה, ולכן העדפנו להסתובב עם בנזיניה ולא עם גזייה רגילה. כמובן, זה חייב אותנו להצטייד גם בבקבוק דלק. הייתה רק סוגיה אחת שלא נתנו עליה מספיק את הדעת: בקבוק הדלק היה די דומה לבקבוק המים שנשאנו איתנו, ובחושך, אם לא ממש מתאמצים, קשה להבחין סוגי הנוזלים. כן, אתם יכולים לנחש: באותו ערב החשש התיאורטי הפך למציאות דרמטית במיוחד. בסך הכול, רציתי ללגום קצת מים, אבל פתחתי את הבקבוק הלא-נכון. בלי להרגיש, גמעתי שני שלוקים של דלק ירקרק, במקום של מים צלולים.

אני יודע. זה נשמע עצלני במיוחד. מה הבעיה לבדוק מה יש בבקבוק לפני שמשתמשים בו? ובכן, אין לי תשובה טובה לזה. אף פעם לא הייתי אלוף בבירוקרטיה ואירועי אותו הערב הוכיחו את זה סופית. אבל אם לא כישורים פקידותיים, אז לפחות אינסטינקטים בריאים: בלגימה הראשונה עוד לא הבנתי מה קרה, אבל בלגימה השנייה, אחרי שהראשונה גלשה יפה לקיבתי, המציאות כבר טפחה על פניי. מייד, כמוכה אמוק, ירקתי את הנוזל שעוד יכולתי לירוק. את ההמשך לא צפיתי. כשרסיסי הדלק שהתזתי מפי פגשו את האש שכבר בערה בבנזיניה, האירוע קיבל ממדים מפחידים באמת. סילון אש זינק מתוך הבקבוק שאחזתי ביד, מאיים ללחוך את פניי. שוב מתוך אינסטינקט, השלכתי את הבקבוק ממני והלאה.

למרבה הצער, זווית הטלת הבקבוק ותנאי השטח יצרו עוד נפתול מצער בעלילה המופרכת הזאת: הבקבוק נחת ממש לרגליו של אורן, שעמד די קרוב אליי, ופתאום, חברי למסע פצח בריקוד סוער ומקורי: לא כי הוא כזה רקדן גדול, אלא כדי לכבות את האש שאחזה ברגלו. החלק האמנותי עלה יפה: תוך רגעים ספורים האש הייתה כלא הייתה, ואנחנו נשארנו בחיים כדי לספר, או לפחות, כדי להזים את השמועות המביכות שאנשי הכפר מפיצים עלינו, כנראה, מאז. אני יכול רק להניח שנכנסנו למיתולוגיה המקומית בתור דוגמה מובהקת לתופעה נדירה: אנשים שנולדים בלי טיפה של שכל ישר. מצד שני, אולי להטוטי האש המקוריים שלנו הונצחו מאז באיזה ריטואל שבטי שכולל ריקוד לנוכח אש בוערת. מי יודע? אולי בכלל הפכנו לאלים מקומיים.

מנוחת הלוחמים

בערך 14 שעות: זה הזמן שנדרש לי כדי להפסיק לגהק בריח דלק. חוויתי לילה רצוף בחילות והקאות, מלווה בחרדה קלה עד בינונית לגבי גורלי. היום אני יודע שהקיבה האנושית יכולה, כנראה, לספוג מעט בנזין בלי לקרוס, אבל אז זה לא היה ברור לי כל-כך. בבוקר הגיע יום חדש. תחושתי השתפרה לאין ערוך, וכדי לא לקלקל את האיזון העדין שהושג, הקפדתי לשתות במהלך היום רק נוזלים בלתי-דליקים.

נוכח ההטבה במצבי, אורן ואני יצאנו לשמורה באזה כמתוכנן וכאילו כלום לא קרה. גם כאן, הסתבר לנו שהסיור בשמורה הוא החלק הפחות מסעיר במסע. בכל-זאת, כמי שמצאו את עצמם בקו האש הראשון בלילה שלפני כן, ידענו להעריך את השלווה הקסומה שחיכתה לנו בשמורה, יחד עם הלמורים החמודים. ידעתי שעל החבר’ה האלה אפשר לסמוך: הם לא שאלו שאלות מיותרות ובכלל לא התעניינו במשתה הדלק הקטן שארגנתי בערב הקודם. הפאדיחה נותרה שמורה ביני לבין אורן ותושביו של כפר אחד קטן במדגסקר. לפחות עד פרסום הספר הזה.

Be the first to comment

Leave a comment

Your email address will not be published.


*